משוואת האבן והאי
לפני מספר שנים הייתה לי שיחת רחוב מזדמנת עם הסופרת דבורה עומר ז"ל.
(דבורה חיה בכפר מע"ש השוכן בסמוך לישוב גני תקווה בו אני גרה).
שאלתי אותה: "דבורה, מה עשה אותך לסופרת כל כך אהודה ופופולרית בקרב הילדים?"
ענתה לי בחיוך פשוט: "אני אוהבת ילדים ואני אוהבת לכתוב שניהם ביחד הולידו ספר. אחרי הספר הראשון בא עוד אחד אחריו וככה שנים"
שאלתי: "ולא חשבת להרחיב את היריעה...לעשות משהו גדול עם כל זה?"
ענתה: " היו המון הצעות. את רובן פסלתי על הסף. תמיד חזרתי לאותה משוואה – אחד ועוד אחד שווה שלוש. כמו בטבע. אותו אחד עם אותה אחת מולידים ילד חדש שונה מקודמו ומכאן הסיפוק וההתרגשות. אהבת ילדים + אהבה לכתיבה = יצירה חדשה. יצירה שאף פעם לא דומה לקודמתה. אז למה לשנות אם כל השינוי כבר כאן?"
חשבתי רבות איך המסר הזה נוגע אליי. אבל עזבתי את זה. כנראה כי לא הייתי מספיק חזק במקום של ההבנה מהם האחד ועוד אחד שלי.
ולימים חיפשתי ריגושים במקומות עבודה שונים. זה היה מעין מרדף של פשרות. מרדף של התחלות וחלקן נמשכו מספר שנים.
לאחרונה חזרתי לשיחה עם דבורה.
חיפוש בלתי מתפשר היכן מסתתר השלוש שלי.
משימה לא פשוטה כשהמחשבות זורקות אותך לאילוצי היומיום כמו כסף, ילדים, בית ומעל הכל אזורי נוחות שהם בעצם המקומות הכי מסוכנים להישאב אליהם ולהאמין ששם הכי נכון לי להיות . עד העצירה הבאה וחישוב המסלול מחדש.
הפעם החלטתי לרוץ מרתון. הסתכלתי על אצני המרתונים באולימפיאדה האחרונה ושאלתי את עצמי...מה זה נותן להם לרוץ מרתון כל החיים? אוקיי. ברור שהתשובה בתוך השאלה. הם רצים כי אין לריצה הזו סוף. תמיד תהיה להם יצירה חדשה. תוצאה משופרת במאית השנייה ושנים הם יעבדו כדיי להגיע אליה. אצלם המשוואה היא פשוטה – תאוות הניצחון + הנאת הריצה = ריצה תחרותית.
אני מעריכה אנשים שעוצרים כשמתחילה להציק להם "האבן" בעקב הרגל. הם כבר יודעים לזהות שזו בעיה שלא תיפתר עד שיוציאו את אותו מטרד. ואז הם חולצים את הנעל, מוציאים את האבן, נחים וחושבים איזו נעל תתאים להם בול על מנת שלא תכנסנה לשם אבנים.
אז אני... החלטתי לעצור הכל. לנוח ולהבין שכל עוד לא אכנס לנעליים שהכי מתאימות לי , החיפוש אחר המשוואה יהיה בלתי פוסק. וכך כפועל יוצא גם ההתמדה, האושר והסיפוק וכו....
אני מודה שחבריי ומשפחתי היקרים לי מכל, שמו לב שהנעליים לא התאימו. שאולי הן מתאימות למישהו אחר אבל לי לא. ראו אותי הולכת בחוסר נוחות אבל עדיין הולכת. היו שאמרו לי: למה את הולכת ככה? למה את לא מבקשת לעצמך את מה שמתאים לך...עניתי מתוך ידיעה ברורה שהם צודקים: אני אתרגל בסוף. כלומר...שכנוע עצמי כוזב.
כל אדם יעיד על עצמו שיש לפחות תכונה או כישרון אחד שהוא טוב בהם. למרבית הצער הוא יתמיד לדחוק אותו הצידה כאמתלה שזה סוג של תחביב. לא עבודה שאפשר להתפרנס ממנה. במקרה הטוב הוא ייתן לעצמו ליהנות מזה שעתיים בשבוע. אולי כי זה תחום שלא תואם לסטטוס שהוא יצר לעצמו...אפילו סוג של בושה להפוך את זה למקור פרנסה. אבל אם היו שמים אותו על אי בודד 99 אחוז שזה מה שהוא היה עושה!!! גברים היו הופכים להיות הבשלנים של האי עם מנגל גדול וחגיגת מטעמים בלתי פוסקת ונשים היו הופכות את האי לאסתטי ומעוצב יותר עם המון חנויות בגדים ונעליים. חחח. לא...אבל כנראה שהורגלנו לחשוב שלהימק בתוך קיוביק בחברת סטארט אפ שווה את המחיר (ויסלח לי האחוז המזערי שמקבל ויברציות כל בוקר כשהוא נכנס לרכב חברה ושם פעמיו למשרה שבאמת מייצרת לו משוואה של סיפוק והנאה), להגיד אני מדפיס 30 אלף שח בחודש (נטו או ברוטו זה לא משנה בכל מקרה זה שכר גבוה) מעצים לנו את האגו המזויף וגורם לנו למתיחת חזה פתוחה יותר. זה בסדר. הרווחתם את זה ביושר. התמדנו לענות לקודים המקובלים ואנחנו אמורים להיות מאושרים. אבל....האבן בנעל הופכת לסלע.
הנמשל שלי בכל סיפורי האבן, האי והמשוואה של דבורה, הוא להקשיב דווקא לכם. ופחות לעצמי.
את טובה בעיצוב. את טובה באמנות. את טובה ביצירה. את טובה עם אנשים.
המשוואה שלי היא : עיצוב/אמנות/יצירה + אנשים = המקום שבו אני צריכה להיות.
ואת המקום הזה אני עכשיו מחפשת...עד שלא אמצא לא אנוח. ואל דאגה המקום הזה יהיה בסוף האי הכי מבוקש באזור. כי הרווחתי אותו ביושר. סבלתי מספיק במקומות הלא נכונים לי.
הצעות??
